פסק-דין בתיק בש"פ 4072/12

השופט צ' זילברטל:

רקע

1.        פרשה עגומה וכאובה הנמשכת למעלה מתריסר שנים, ואשר עניינה סירובו של המבקש ליתן למשיבה 3 (להלן: המשיבה) גט פיטורין, היא העומדת ברקע הבקשה דנא, בקשה שהוגשה בגדר הוראת סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות). במקורה הוגשה הבקשה לנשיאו של בית משפט זה, אשר הורה, ביום 5.7.2012, על העברתה לדיון בפני מותב תלתא.

2.        המבקש והמשיבה נישאו זה לזו לראשונה בשנת 1973 בנישואין אזרחיים שנערכו בברית-המועצות. נישואין אלה לא צלחו והשניים התגרשו בגירושין אזרחיים בשנת 1987. כשנתיים לאחר מכן, עלה המבקש לישראל וחזר בתשובה. בשנת 1990 התגיירה המשיבה באוקראינה ולאחר מכן עלתה אף היא ארצה. בשנת 1991 נישאו השניים מחדש בארץ, כדת משה וישראל. בשנת 1993 או בסמוך לכך נפתח הליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

הליכים קודמים

3.        בהחלטתו מיום 20.6.2000, קבע בית-הדין הרבני האזורי בירושלים (בתיק 306044470-25-2), כי יש לכוף את המבקש ליתן גט למשיבה, וכי יש אף לאוסרו עד לסידור הגט.

4.        כעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 27.11.2011 (תיק 809968/2), המבקש התמיד בסירובו ליתן גט למשיבה. נוכח סירובו, נאסר המבקש בחודש יוני 2001, מכוח הוראת סעיף 3 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הקיום). מעת לעת נערכו דיונים בעניינו של המבקש, במהלכם פנה אליו בית הדין והפציר בו ליתן גט למשיבה. המבקש עמד בסירובו לעשות כן, ותקופת מאסרו הוארכה מפעם לפעם עד לכדי תקופה מצטברת של עשר שנים, שהיא תקופת המאסר המרבית המותרת לפי חוק הקיום. בנוסף, במהלך מאסרו של המבקש, הורה בית הדין על נקיטת אמצעים שונים במטרה לכוף עליו ליתן למשיבה גט, בהם, בין היתר, מניעת הצטרפותו לתפילה במניין, מניעת קבלת מזון בכשרות מהודרת, השמתו בצינוק ואמצעי אכיפה נוספים. המבקש ערער כנגד נקיטת אמצעי כפיה אלה ואולם בית הדין הרבני הגדול, בפסק דינו מיום 17.9.2008 (בתיק 303648455-64-1; להלן: פסק 2008) דחה את ערעורו. על כך עתר המבקש לבית משפט זה. בפסק הדין בבג"ץ 1677/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 9.9.2009; להלן: בג"ץ 1677/09), דחה בית משפט זה את העתירה אך הדגיש, כי כל אמצעי הכפייה עליהם הורה בית הדין הרבני ואשר אינם מבוססים על הוראות חוק הקיום, הם אך בגדר המלצה כלפי שלטונות בית הסוהר.

5.        משעמדה להגיע לקיצה תקופת עשר השנים בה היה המבקש נתון במאסר מכוח הוראות חוק הקיום, פנתה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה שעם תום המועד הקבוע בחוק זה, ייאסר המבקש מכוח הוראות חוק כפיית ציות. המשיבה טענה, כי בית הדין מוסמך לנקוט באמצעים נגד המבקש מכוח חוק כפיית ציות, שכן סעיף 7 לחוק הקיום כולל הוראת "שמירת דינים", ולפיכך הוראות הכלולות בדברי חקיקה קודמים עומדות בתוקפן. מנגד, טען המבקש, כי חוק הקיום, שהוא ספציפי ומאוחר לחוק כפיית ציות, כולל הסדר מלא וממצה של סוגיית התקופה המרבית בה ניתן לאסור סרבן גט, וכי משמוצו ההליכים לפי חוק הקיום, שוב לא ניתן להטיל עליו סנקציות נוספות הכוללות מאסר מכוח דבר חקיקה אחר. עוד טען המבקש, כי היה על בית הדין להשתמש בסמכות הנתונה לו ולהורות, מיוזמתו, על קיום בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית. לבסוף טען המבקש, כי יש בהארכה נוספת של מאסרו משום פגיעה בלתי מידתית בזכותו לכבוד ולחירות.     

6.        בהחלטתו מיום 31.5.2011 (בתיק 622918/19; להלן: החלטה 2011), קיבל בית הדין הרבני האזורי בירושלים את בקשת המשיבה וקבע, כי עם תום תקופת עשר השנים בהן ישב המבקש בכלא מכוח הוראות חוק הקיום, הוא ייאסר לתקופה בלתי קצובה מכוח הוראת סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות. בית הדין הדגיש, תוך שהוא נסמך בהחלטתו על פסק 2008, כי צו מאסר עקב סרבנות גט יכול שיינתן מכוח חוק הקיום, מכוח חוק כפיית ציות או מכוח סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט). בית הדין הדגיש, כי שלוש אפשרויות אלה אינן מוציאות האחת את השניה, וכי חקיקת חוק הקיום נועדה להרחיב את סמכויות הפעולה של בתי הדין הרבניים נגד סרבני גט, ולפתוח להם אפיקי פעולה נוספים. באשר לטענת המבקש לפיה לא נערכה בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי, נאמר כי פתוחה הדרך בפניו ליזום כל בדיקה בדרך הקבועה לכך בנהלי שירות בתי הסוהר, וכי בית הדין לא התרשם שקיימת בעיה כלשהי עם המבקש. באשר לפגיעה הנטענת בכבודו של המבקש ובחירותו, נאמר כי באיזונה של זו מול הפגיעה בזכויות היסוד של המשיבה, הרי שהאחרונות גוברות. הודעה על דבר הטלת עונש המאסר הועברה לידי נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת ד' ביניש, במצוות סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אשר בהחלטתה בתיק בש"א 4309/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 9.6.2011; להלן: בש"א 4309/11), קבעה כי לא ראתה לשנות מהחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים.

7.        המבקש ערער על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים בפני בית הדין הרבני הגדול, אשר ביום 27.11.2011 (תיק 809968/2) דחה את הערעור. בית הדין הגדול חזר על דברי בית הדין האזורי, והדגיש כי אפשרויות הפעולה לפי החוקים השונים עומדות כולן בפני בית הדין במקביל, וכי המיצוי של האחת אין משמעו מיצוין של האחרות. מכאן הבקשה שלפנינו.  

הבקשה

8.        המבקש טוען שלוש אלו: ראשית, כי משעה שנחקק חוק הקיום, שוב אין קנויה לבית הדין הרבני סמכות להשתמש בחוק כפיית ציות לשם אכיפת מתן גט. טענתו העיקרית של המבקש בהקשר זה היא, כי בהיות חוק הקיום דבר חקיקה העוסק ספציפית בנושא של אכיפת מתן גט, ובהיותו מאוחר לחוק כפיית ציות ולחוק השיפוט, הוא הכלי היחיד העומד כיום לרשות בתי הדין בבואם לכפות מתן גט, כך שההוראות המצויות בחוקים שקדמו לחקיקתו והעוסקות במאטריה זו של כפיית ציות שוב אינן עומדות בתוקפן. שנית, המבקש טוען כי הוצאת צו מאסר נגדו מכוח חוק כפיית ציות מנוגדת לזכויות היסוד הקנויות לו על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה עיקר טענתו של המבקש היא, כי האמצעי שהופעל נגדו אינו מידתי ואינו סביר. נטען, שהמחוקק נתן דעתו שהתקופה המרבית הראויה להגבלת חירותו של אדם בדרך של מאסר כדי לכוף אותו ליתן גט היא עשר שנים לכל היותר. עוד נטען, כי חוק כפיית ציות הוא במהותו חוק שתכליתו אכיפה ואולם במקרה דנא הוא מופעל כאמצעי ענישה, שהרי נסיונות האכיפה התבררו כלא אפקטיביים. לבסוף נטען, כי בית הדין צריך היה לנסות ולהשתמש באמצעים אחרים העומדים לרשותו שפגיעתם פחותה, כגון הגבלת חשבון בנק ושלילת קצבאות. שלישית, טוען המבקש כי הימנעותם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: בתי הדין הרבניים) מלהשתמש בסמכותם להורות על בדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית, לוקה בחוסר סבירות מובהק הנוגד את כללי הצדק הטבעי, וכמוהו כחריגה מסמכות של בית הדין. המבקש טוען, כי התנהגותו שלו - הנכונות לישב במאסר תקופה כה ארוכה, והסירוב למתן גט ללא נימוק סביר לבד מעקשנות ונקמנות - מהווה אינדיקציה לחוסר כשרות משפטית. משכך, נטען, היה על בתי הדין הרבניים להורות מיוזמתם על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית למבקש.

9.        המשיבה טוענת מנגד, כי טענתו הראשונה של המבקש לפיה משחוקק חוק הקיום שוב לא ניתן להשתמש גם בהוראות החוקים האחרים לצרכי כפיית מתן גט חסרת בסיס. נטען שסעיף 7 לחוק הקיום, שעניינו שמירת דינים, קובע מפורשות כי החוק בא להוסיף על סמכויות בית הדין, ולא לגרוע מהן. הוסף, כי בד בבד עם חקיקת חוק הקיום תוקן אף סעיף 6 לחוק השיפוט - כחלק ממגמה כוללת של הרחבת סמכויות בתי הדין, מהלך שיש בו להוכיח את כוונת המחוקק לפיה החוק החדש יתווסף על החוקים הישנים, ולא יחליפם או יגרע מהם. הודגש, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שנמסרה במסגרת בג"ץ 1677/09, תומכת אף היא בגישה זו. ביחס לטענתו השניה של המבקש לפיה המשך מאסרו מנוגד לזכותו לכבוד ולחירות, נטען כי המבקש הוא הוא אשר פוגע בכבודה של המשיבה ובחירותה, ועל כן יש בהעלאת טענה זו מפיו משום לעג לרש. הודגש, כי לו היה מדובר בכפיה לצרכים כגון מימוש פסק דין רכושי, אזי ייתכן שהיה ממש בטענות המבקש, ואולם שעה שהסנקציה האמורה נועדה לתכלית של כפיית גט, כי אז מדובר באמצעי מידתי וראוי. הודגש, כי דווקא גדיעת "קרן התקווה" שעמדה למבקש בדמות שחרור מקץ תקופה קצובה, עשויה לשמש כאמצעי יעיל לכוף עליו ליתן גט, ועל כן תכלית המשך מאסרו היא תכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל. באשר לטענה השלישית אודות הצורך בבדיקה פסיכיאטרית נטען, כי טענה זו לא הועלתה משך כל השנים בהם התנהלו ההליכים בעניינו של המבקש; כי המבקש מתנהל באופן רגיל לחלוטין ואף ייצג עצמו בחלק מההליכים שניהל, ומעולם לא נתן לבית הדין טעם לחשוש כי כשרותו הנפשית או המשפטית לקויות; וכי המבקש מקיים קשר מעקבי עם גורמי הטיפול בכלא, שחזקה עליהם שלו היו רואים סיבה לכך, היו שולחים אותו לאבחון. הוסף, כי סרבנות גט, הגם שאינה מתיישבת עם ההגיון הבריא, אינה כשלעצמה סממן לחוסר כשירות נפשי.

10.      בדיונים בפנינו חזרו המבקש והמשיבה על עיקרי טענותיהם לעיל. בנוסף, הדגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עו"ד הרב ש' יעקובי, כי כפי שציין בית הדין הרבני הגדול בפסק 2008, התשתית המשפטית וההיסטוריה החקיקתית מוליכים למסקנה לפיה חוק הקיום בא להוסיף על החוקים הקיימים ולא לגרוע מהם. עוד הדגיש עו"ד יעקובי, כי אין מדובר בשלושה חוקי אכיפה המהווים שלוש "חלופות" שונות, אלא בשלושה מנגנונים העומדים האחד לצד השני. באת-כוח המשיב 4 (להלן: היועץ המשפטי לממשלה), עוה"ד ד"ר חיה זנדברג הדגישה בדבריה, שאכן במקרה דנא ניתן לפרש את חוק הקיום הן באופן בו הוראותיו מתווספות להוראות החוקים הקודמים לו ואין אינו גורע מהן, והן כחוק מאוחר וספציפי הגובר על ההסדרים החוקיים הקודמים בסוגיות אותן הוא מסדיר. במקרה כגון דא, כך לדבריה, יש להתחקות אחר כוונת המחוקק אשר היתה להעניק סמכויות נוספות לכפיית גט, ולפיכך יש לסבור כטענת המשיבה. עוד הוסיפה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי העובדה שהמבקש מנהל מאבק על-מנת להשתחרר ממאסרו מדברת בעד עצמה, ועומדת בסתירה לטענה לפיה המשך מאסרו של המבקש אינו יעיל ובהכרח לא יוביל למתן גט.

           בנוסף, הונחה לפנינו בקשת הצטרפות להליך, כידיד בית המשפט, של שש מבקשות, שכולן פועלות לקידום השוויון בין המינים בישראל ולהגנה על זכויותיהן של נשים, לרבות הגנה על מסורבות גט (אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית, נעמת - תנועת נשים עובדות ומתנדבות, ויצו - הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, המרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רקמן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ארגון "מבוי סתום" ו-יד לאשה ממוסדות אור תורה סטון). בבקשה נכלל טיעון גם לגופו של עניין, במטרה לשכנע את בית המשפט בצדקת החלטותיהם של בתי הדין. מבלי שניתנה החלטה פורמאלית בבקשת ההצטרפות עיינו בבקשה ובמכלול הטיעונים שנכללו בה ושמענו את באי כוחן של המבקשות להצטרף.

דיון והכרעה

11.      שלוש סוגיות ניצבות בפנינו להכרעה, והן: ראשית, האם משנחקק חוק הקיום בא הוא להוסיף על המסגרות הנורמטיביות הקיימות לעניין אכיפת פסקי דין של גירושין, או שמא הוא בא במקומן. שנית, האם מאסר אכיפתי של המבקש ללא הגבלת זמן מכוח חוק כפיית ציות עומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ושלישית, סבירותה של אי שליחת המבקש לבדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי וכשרותו המשפטית. אקדים ואומר, כי לדידי חוק הקיום אינו מחליף את הוראות החוקים שקדמו לו בכל הנוגע לסוגיה הנדונה, והוראותיו מתקיימות במקביל להן; כי בנסיבות המקרה מאסר המבקש מידתי; וכי אי שליחת המבקש לבדיקה פסיכיאטרית בנסיבות דנא היא סבירה. להלן אבאר את מסקנותיי אלה.

הסוגיה הראשונה - האם חוק הקיום בא להחליף את המסגרות הנורמטיביות שהיו קיימות ערב חקיקתו בקשר עם אכיפת פסקי דין של גירושין?

12.      בטרם נידרש לסוגיית היחסים שבין חוק הקיום לבין החקיקה הנוספת לאכיפת פסקי דין של גירושין, יפורט הרקע לדברי החקיקה והאמור בהם.